למרות שיש לה עדיין הצלחה מסוימת ורואים אותה יותר ויותר במציאות, אין ספק שארכיטקטורה היפר ריאליסטית כזאת מנותקת מהמציאות: ההיפוך המימטי הזה וההיפר-ריאליזם המרושל הזה מביאים לכך שהיא אף פעם לא תהיה בנויה מספיק טוב כדי להיראות באמת לא אמיתית, כלומר זה יישאר תמיד בגדר הצעה, סקיצה, מודל, פרוטוטיפ. גם כשרעיונות כאלה מופיעים בקנה מידה קטן יותר (כמו למשל האופנה של ייצוגי רנדומליות בעיצוב פתחי הבניין) זה תמיד נראה מאומץ.
במקרה הזה, חוסר ההבנה לעומק של תהליכי הייצור הטכנולוגיים משקף חוסר הבנה, או לפחות חוסר ביקורתיות, של תהליכי הייצור הפוליטיים והכלכליים, שזה מה שארכיטקטורה ריאליסטית צריכה לדעתי להבין.
לכן, השאלה איזה צד לוקחים היא גורלית. אפשר להבין את תהליכי הייצור של הארכיטקטורה ולרכב עליהם כפי שעושה רם קולהאס, אולי הארכיטקט הריאליסט הכי חשוב שפועל היום, ויש הרבה שהלכו והולכים אחריו, אבל זאת עמדה שהסתבכה מאוד מבחינה אתית בעשור האחרון.

אם בוחרים במשעולי העיר השחורה זה קצת יותר מסובך כי שם מדובר בעיקר בתהליכי האי-ייצור של ארכיטקטורה. זה לא מקום טוב לארכיטקט ריאליסט שרוצה לעשות ארכיטקטורה. עם הידע שלו יש לו הרבה מה לייעץ ולתרום בהגנה על זכויותיה של הקהילה, אבל מחכה לו שם מעט מאוד פרקטיקה.
הארכיטקט הוא האחרון מבין כל בעלי המקצועות החופשיים שתושבי העיר השחורה נזקקים לו – התושבים בדרך כלל צריכים קודם רופאים ורופאי שיניים, לפעמים הם נאלצים לשירותיו של עורך דין. בשביל לשכור ארכיטקט, צריך להיות מסוגלים לראות חמש שנים קדימה, ופרספקטיבה כזאת היא נחלת של מעטים.
בדרך כלל הצורך בעבודות בנייה מתעורר מהיום להיום (נניח דליפת גשם) ואז בעלי יוזמה יתכננו בעצמם ויבנו בעצמם, עם המשפחה או חברים בלי לשאול אף אחד. אם הם יכולים להרשות לעצמם בעל מלאכה או קבלן הם יתכננו עם הקבלן. אם יש כאלה שיש להם גם נכס וגם כסף להשקיע בשיפוץ או בבנייה, וצריך להגיש בקשה להיתר בנייה, הם יפנו להנדסאי בניין או מהנדס. בכל מקרה, בעיר השחורה אין זמן לרפרזנטציה (סקיצות, אלטרנטיבות, מודלים, תוכניות) ולתכנון של מה שיהיה אחר כך. אם כבר, אז צריך פתרונות מעכשיו לעכשיו. זאת ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים, וכשנכנסים הארכיטקטים ומנסים לעשות את זה עם הפרויקטים, הסקיצות והמודלים שלהם, והופכים את העיר השחורה ל”שפה ארכיטקטונית” (כפי שמנסה למשל לעשות הארכיטקט הקליפורני תדי קרוז למשל), זה נראה סוריאליסטי ובסופו של דבר מנותק לא פחות.

לעת עתה, הדוגמה המשכנעת ביותר שאני מכיר של ארכיטקטורה ריאליסטית היא קבוצת “אלמנטל” שיזם הארכיטקט הצ’ליאני אלחנדרו ארבנה, אחרי עשור של קריירה מצליחה ככוכב ארכיטקטורה צעיר. להגדרתו, אלמנטל היא “טנק עשייה”. הקבוצה משלבת ארכיטקטים, מהנדסים ובנקאים ויוזמת ובונה מגורים ברי השגה לאוכלוסיות מעוטות יכולות. התושבים מקבלים חלל מגורים מינימלי וערום במחיר 10,000$ למשפחה (התוכנית כוללת גם עזרה במימון בריבית נמוכה), וממשיכים את הבנייה בעצמם בזמנם החופשי את הבנייה, ועל פי אמצעים וצרכים מחלקים, מוסיפים, מרחיבים או מקשטים.

מבחינה ארכיטקטונית (וכנראה שזה בסופו של דבר מה שמעניין ארכיטקטים), מעבר להצלחה של הפרויקטים שלהם לתת פיתרון אמיתי לבעיה חברתית, מה שמעניין זה שאי אפשר בכלל לחזות איך ייראו הפרויקטים שלהם אחרי שנה או שנתיים. הארכיטקטורה הבסיסית היא אינדיפרנטית לגמרי לחזות או לנראות של הבניין, וממילא, מהר מאוד כל פרויקט כזה הופך לקקופוניה אחרת.
לסיום, אולי בתור אינטואיציה ראשונית, אני חושב שארכיטקטורה ריאליסטית מתעניינת לא באיך שזה נראה, אלא במה שזה עושה.

להגיד “לא” יודע כל אחד. להגיד “כן” יודעים מעטים ובר אור הוא אחד מהם.

תהיתי מה אתם חושבים על מהילת ערך הגשר בחברה הטכנולוגית. אם במימד הפיזי או האבסטראקטי.

כיום קושי מעבר המידע והתנועה פיזות מתחילים להיכחד, מה שמקצר את האורך של הגשר או הלינק. נראה שאנשים רואים את הצעד הבא בקלילות רבה, ובכך נוטים להישאב למרחב הלימנאלי ולהישאר שם. הערך של הבינאריות הקשה של הלינק-גשר מטשטש, ולא מאפשר לאנשים להתמהמה. וכך, יתרון אינטלקטואלי צומח על מצע של עובדות ופרטים ולא על אינטגראציה ויצירתיות. ואם אדם לא מרוצה מתגובה השטחית שלו להמרחב הנוכחי, אם בתמונה או טקסט, הוא מייד מחפש פרספקטיבה אחרת.

הנקסוס האין סופי הזה בהחלט יפיפה, אין סופי ואורגאני כמו מערכת העצבים המרכזית. אבל בנקודה מסויימת הוא מרגיש דהויי, שטחי ומפוספס…

בתור אומנים, אנשי רוח ועיתונאים, איך תתמודדו אם יכולת הריכוז המדלדלת שלנו פשוטי העם? ותצליחו להעביר לנו עומק.

מעניין, איפה הייתם ממקמים בהקשר הזה את גוגל?
אולי כגשר שמהותו היא יצירת גשרים? או אולי כגשר חד פעמי ומהיר, בן מאית שנייה, בין רעיון או מחשבה לדימוי שכבר קיים ברשת איפשהו.