האם אדריכלות יכולה לפעול ללא פריקונספציות? זו הייתה השאלה שהניעה את הנסיון שלנו לחשוב מחדש על ריאליזם אדריכלי.

השאלה הזו נבעה מהעניין שלנו בקונספט אשר נוסח ונוסה בעבר על ידי אמנות ישראלית, אשר גרס כי ניתן להיאבק בניכור של המודרניזציה דרך ריאליזם סוציאלי[סטי] – פרקטיקת אמנות אשר תקשור עצמה עם האנשים ותדמיין ציבורים מסוג חדש. בנוסף, ריאליזם היה נדמה לנו רלוונטי לדיון תרבותי עכשווי כגישה המציבה את התגובה למצבים קונקרטיים בבסיס הפעולה שלה. השאלות האלו, על יכולתה של הארכיטקטורה להשפיע על קבוצות אנשים כמו גם האפשרות של פעולה בלתי אמצעית שלה בעולם, קיבלו משנה תוקף ברצף הארועים הגיאופוליטיים לו אנו עדים לאחרונה. מהרס כיכר הפנינה בבחריין ועד לשימוש המחודש בחללים המודרניים של בנגזי בלוב, נראה שארכיטקטורה עברה למרכז הבמה והפכה גם לזירת הקרב וגם לנשק במחשבה המחודשת על המצב הפוליטי. היא הושמה, במילים אחרות, בלבו של הריאלי.

הריאלפוליטיק המרחבי הזה הוא התימה סביבה נעים המאמרים בגליון זה: בעוד ג’וניה אישיגאמי מדמיין את הפרקטיקה האמנותית שלו כ”ארכיטקטורה קטנה” של כוחות בלתי נראים, ינאי טויסטר מפרק ומרכיב מחדש את החוץ וטוען אותו בתוכן פוליטי בחלל הגלריה. ניר רותם חושף את ההגיון הרטרטאקטיבי של מיגון מבנים בדרום הארץ בזמן שאלמין פרסץ’ מביט אל סביבות של הרס טוטאלי בבלקאנים, ובזמן שאלס ורבקל מוצאת בהיסטוריה של האדריכלות את הפוטנציאל ליצירת מרחבים עירוניים משחררים, הרי שניראז’ בהטיה רואה בה את האזהרות מפני אג’נדה טוטאלית ומעקרת של טכנאי העיר.

ייתכן, כפי שטוען גדעון עפרת, שארכיטקטים ריאליסטים כלל אינם קיימים עדיין. למרות זאת, ברגע בו ארכיטקטורה חדלה מלתפקד כסימפטום גרידא ובזמן שאנו עדים לשימוש בה כדי לבנות ולהרוס הן ערים והן את הציבורים החיים בהן, המשימה של ארכיטקטים כאלו כבר שורטטה והפכה, יותר מתמיד, לדחופה ואמיתית.

Can architecture work without preconceptions? That was the driving question through which we sought to outline the framework of architectural realism. Initially, that question grew from interest in an idea once experimented with in Israeli art; that is, that estranging modernization can be challenged by a social[ist] realism, which would imagine and intertwine itself with the people for the representation of new publics. From another angle, realism appeared relevant to us as an approach that places the reaction to actual conditions at the base of its operation. These ideas, that architecture can play a role in affecting publics we well as working in an unmediated way in the world, were cast in new light in the sweep of events we are recently witnessing. From Bahrain’s demolished Pearl Square statue, to Benghazi’s reappropriated modernist spaces, architecture was pushed to the fore and became both the battleground and the weapon in rethinking the political. It was forced, in other words, into the real.

This spatial realpolitik is the locus around which the texts in this issue orbit: Whereas Junya Ishigami conceives of his artistic practice as a “little architecture” of an invisible flow of forces, Yanai Toister reconstructs and repoliticizes the outside within the gallery space. As Nir Rothem exposes the retroactive, one-off logic of anti-missile structures in the Israeli south, Almin Pršić glimpses at the environments of total destruction in a Balkan context.  And while Els Verbakel sees in architectural history the potential for the creation of liberating urban spaces, Neeraj Bhatia extracts from it the warning against the totalizing agenda of city technicians.

Perhaps, as Gideon Ofrat suggests in this issue, realist architects do not yet exist. Nevertheless, in a moment when architecture ceases to act as a mere symptom, and as it serves to forge and fight against both cities and publics, these architects’ task is already delineated to become more urgent, and more real, than before.