הארכיטקטורה אינה ייצוגית: אין היא מחקה את העולם. מנֵיה ובֵיה, הארכיטקטורה אינה יכולה להיות ריאליסטית. הנחות מעט נמהרות: כלום אין מוכָרים לנו בניינים ומבנים ארכיטקטוניים שמייצגים צורות וגטטיביות (אנטוניו גאודי) או אורגניות (מפרנק לויד רייט ועד באקמינסטר פולר)? וזיקת העמוד הקלאסי וגוף האדם? והאם איננו רשאים להצביע על מימד נופיי בארכיטקטורה המחקה טופוגרפיה מקומית (ראו תוכניות “פארק טָאקוונדו” במוג’ו, קוריאה) ואפילו מחקה בינוי מקומי (מתחם מוזיאון ישראל של אל מנספלד כחיקוי לכפר ערבי)? והאם נטעה כשנצביע על ארכיטקטורה המחקה חומות ובונקרים (דוגמאות קרובות תאתרו בקמפוס של האוניברסיטה העברית על הר הצופים)? אמרו אפוא: גם אם אין זו ממהותה, הארכיטקטורה עשויה להיות ייצוגית (בה במידה שמוזיקה, למשל, שמהותה מופשטת, עשויה להיות פיגורטיבית – “פטר והזאב” לפרוקופייף, “הים” לדֶבּוסי וכו’).
אבל, ריאליזם?! הבה נפריד בין ריאליזם כמושג פילוסופי מטאפיזי לבין ריאליזם כמושג אמנותי. הריאליזם הפילוסופי הוא ניגודו הגדול של האידיאליזם (והיה זה היגל, מגדולי האידיאליזם של כל הזמנים, שמיקם את הארכיטקטורה בתחתית היצירה האידיאליסטית בגין שיעבודו של מדיום זה לחומרי). המטפיזיקאי הריאליסטן סבור שישנם מושאים ממשיים הקיימים במשוחרר מהכרתנו, וכי הם בעלי תכונות שאינן תלויות במושגינו או בלשוננו. הארכיטקט, שעבודתו הונחתה מראשיתה על ידי אידיאה (קונספציה)- כך מאז ההומניזם של הרנסנס האיטלקי (אלברטי וכו’) – יתקשה לאמץ את המטאפיזיקה הריאליסטית. שבעבורו, כל בניין שם בחוץ הוא פונקציה של אידיאה - אנתרופולוגית, כלכלית ואפילו פוליטית. אין זה טיעון המוגבל לארכיטקטים: חשבו על בתי התנחלויות בגדה המערבית: האם מסוגלים אנו לקבלם כנתון “ריאליסטי”, בבחינת res – ישות עצמאית המנותקת מהכרת מתכנניה, בוניה, מתיישביה ומתנגדיה לסוגיהם? הנה כי כן, ככל שהארכיטקט מחויב לתפקד כ”ריאלי”, הוא משרת, לא פחות, אידיאה. מכאן, שבאומרנו “ארכיטקטורה ריאליסטית” אין כוונתנו לדבריו של האנס מורגנתאלר כשאיבחן את יצירתו של פיטר אייזנמן כ”ארכיטקטורה ריאליסטית” (“ניתן לומר שפיטר אייזנמן התעניין מאז ומעולם במציאות. בנייניו הם אובייקטים ריאליים והוא מוקסם מהאופן בו מתנהגים אנשים בעולם הריאלי.”). אייזנמן הוא ארכיטקט ריאליסטי רק במובן של הריאליזם כמושג מטאפיזי.
אך, דומה, שכלפי הריאליזם האמנותי עשוי הארכיטקט לגלות הבנה. אותה מסורת ששורשיה בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, באסכולת “ברביזון” ואשר קודמה בסוף אותה מאה בידי גוסטב קורבה, אדוארד מאנה, אמיל זולא וכיו”ב – מסורת זו של פוזיטיביזם (אוגוסט קונט) באמנות תסמן נתיב אפשרי ואף רצוי בעבור הארכיטקט הדוגל בהתאמת יצירתו לעובדתי, לחומרי. זהו הארכיטקט הבז לארכיטקטורה אוטופית ו/או לארכיטקטורה אידיאליסטית (צורות טהורות, זיקה טרנסצנדנטלית), ארכיטקט הנאמן לנתוני המקום ולצרכי תושביו, ולא פחות מכן, מי שמחויב מחויבות אֶתית לאדם. כי איש האמנות הריאליסטית – בתחומי הציור, הספרות וכו’ – אינו סתם אמן המרותק לייצוג המציאות ה”עובדתית”, ל”נתח-החיים” (א.זולא), כי אם מי שרתם את אמנותו לקידום מצבו של האדם. הוא מנער חוצנו ממגמת הארכיטקטורה-למען הארכיטקטורה, שלא לומר ממגמת הארכיטקט כיוצר אגוצנטרי. לא בכדי, שורש הריאליזם בסוציאליזם האוטופי (והרי לנו סתירה בתוך לב-לבו של הריאליזם), קרי – במהפכה הצרפתית ובחזון ההומניסטי השוויוני שצמח ממנה. לא בכדי, פנו ציירי ברביזון אל כפרי העניים שבפונטנבלו, כשם שלא בכדי כל מסורת הריאליזם החברתי – בעולם ובישראל (של שחר שנות ה- 50) – נטועה בסולידריות עם האחרים, המדוכאים, המנוצלים, הכבושים וכו’.
די באמור לעיל כדי ללמדנו, שארכיטקט ריאליסטי, לא זו בלבד שמחויב לאידיאה, אלא שמחויב כל-כולו לאידיאולוגיה. הסוציאליזם של ז’אן-פרנסואה מילה ושל גוסטאב קורבא מצטרף למרכסיזם של הריאליזם הקירוני במכסיקו ולריאליזם החברתי בישראל, אף לקומוניזם של קבוצת “ריאליזמו” האיטלקית (רנטו גוטוזו) וכיו”ב. האידיאולוגיה החברתית שמאלנית עשויה להיות פחות מוצהרת ובוטה (וראו הריאליזם הספרותי של צ’כוב או גורקי, או הריאליזם הקולנועי הבריטי והאיטלקי משנות ה- 60-50), אך תמיד מבטו של הריאליסטן מונחה על ידי שליחות חברתית.
כיצד ייראה אפוא הארכיטקט הריאליסטי? לאור האמור, נאמר: מעל לכל, זהו הומניסטן מגויס, אחד הנוקט במדיום הארכיטקטורה ככלי לקידום מצבו של האיש הפשוט. הארכיטקט הריאליסטי אינו בנאי מקדשים, אינה בונה מונומנטים לפיאור שליטים, אינו בונה ארמונות לשועי החברה, או מגדלים לאלופיה. הארכיטקט הריאליסטי פועל בשוליים ה”חולים” של העיר ולא בשכונות היוקרה שלה. הוא מבכר את השוליים על פני המרכז. הוא פועל בסולידריות ובשיתוף עם הקהילה לא מתוך מגדל-השן של היוצר היודע-כל.
כריאליסטן, הארכיטקט הנדון מכיר בכיעור – בחזית המתפוררת של ה”סלאמס”, בעזובה, בכביסה התלויה בחוץ, במבנים הבלתי-לגאליים שצמחו כיַבּלות וכגידולי פרא על הבניינים (סגירת מרפסות, תוספת חדרים), באלתורים הארכיטקטוניים המאולצים למיניהם של משפחות ברוכות ילדים ונעדרי מקורות הכנסה. מה שעשו הריאליסטנים המוקדמים, כשהפכו את הפרולטריון והבורגנות הנמוכה לנושאי ציוריהם ושכללו את גווני החום-אפור ה”נמוכים”, את הלבוש הדל, את אותות העוני וכדו’ לכלל ערכים אסתטיים חדשים – יעשה עתה הארכיטקט הריאליסטי: שפת העיצוב שלו תפעל עם הנתונים הנ”ל של האלתור, העזובה, הדיס-הרמוניה של ריבוי ופירוק אסתטיים וכו’, וכמובן, עם החומרים הדלים (“דלות החומר” בגלגול חדש?), במטרה לשקם, אך גם במטרה לנסח שפה אמנותית “אותנטית”, העונה לווילות ה”הוליוודיות” של משכנות האצולה. שכנגד ההדמיות הקולנועיות של “הגֶטסבים הגדולים” מכפר-שמריהו, קיסריה וסביון, הארכיטקטורה הריאליסטית תאשר בינוי של אמת ההולם את מידות הדיירים: מיחזור של חומרי בניין, צפיפות חללית, קשב לערכים אותנטיים של הקהילה, החצר כמרחב ציבורי, ועוד.
הארכיטקט שמדובר בו הוא ריאליסטן, מאחר שהוא משקף ביצירתו את העובדות המתגלות לו בחושיו ברמות העיצוב, הדינמיקה החברתית, המצב הכלכלי, הנוהַג הדתי, מבנה התא המשפחתי, התנהגות הדור הצעיר וכיו”ב. הארכיטקטורה שלו לא באה למחוק את משכנות העוני ולבנות במקומן בתי יוקרה. גם אין הוא עמל בשירות משרד השיכון או העירייה, דהיינו – מנפק פתרונות המוניים-סטנדרטיים של דיור משופר. לא, כי הארכיטקט הריאליסטי יוצר מבנים פרטיקולריים לקהילות, לקבוצות ולמשפחות. והוא עובד עם ומתוך הנתונים הפרטיקולריים של היחידות האנושיות הללו ולא מעל לראשן.
בדומה לתפאורן הריאליסטי, למשל, הבונה את תפאורתו מאינסוף פרטים (סוג הטאפט, סוג המנורה, סוג הספרים בספרייה וכיו”ב) – גם הארכיטקט הריאליסטן מחויב לפרטנות: אין הוא מכליל ומבליע במשטח מונוכרומי כולל ו”מינימליסטי” את חזית הבית, לדוגמא, כי אם נדרש לפרטי חומרים וטקסטורות שונות, עבודות סורגי הברזל, סוג האדניות או העציצים וכו’. הארכיטקטורה שלו אינדוקטיבית – סך פרטים המתאחדים לטענה אסתטית. נטייתו למקסימליזם עולה על נטייתו למינימליזם. הארכיטקט הריאליסטי שונא את ה”כללי” (האוניברסלי): הוא מתעב את “הארכיטקטורה הבינלאומית”, בה במידה שהוא מתעב את הארכיטקטורה הדה-קונסטרוקטיביסטית. כי הוא דוגל בפרטיקולרי, במפגש הספציפי והקונקרטי, כאן-עכשיו, עם הנתון הארכיטקטוני-חברתי. יחסו של הארכיטקט הריאליסטי לפרטים כמוהו כמדען הבוחן בחינה אמפירית את העובדות (הבחנה של אמיל זולא לגבי הריאליזם). הוא בוחן, לומד, מנסה ומציג “ממצא”. עבודתו של הארכיטקט הריאליסטי תובעת מחקר שטח רציני.
ארכיטקטורה ריאליסטית לא תצמח אפוא מהסטודיו המהודר והמאוורר של הארכיטקט המרוחק מהשטח. ארכיטקטורה ריאליסטית תצמח כקומנדו אוונגרדי של ארכיטקטים צעירים ונועזים (לגיל, אכן, יש תפקיד בחזון הלא-מעשי והלא-רווחי הזה: להט מהפכני, על כל נגזרותיו הפיננסיות וקורבנותיו ברמות הנוחיות, הולם את הצעירים, אף כי לא יוגבל להם, כמובן) המתנחלים למשך זמן בשטח – בעיירה, בשכונה, בכפר – לומדים את מרכיביו החברתיים-תרבותיים-כלכליים-סביבתיים-ארכיטקטוניים, בונים יחסי אמון עם התושבים בתהליך של שיחות, ורק אז מתחילים בפעולה התכנונית.
האויב הגדול של הארכיטקט הריאליסטי הוא חלום-העוועים של הדייר המדוכא לבנות לעצמו פלטין נוסח בל-אייר או סקרסדייל. הטלוויזיה והקולנוע הם שעומדים לרועץ בדרכו של הארכיטקט, באשר ה”קליינט” שלו אינו ריאליסטן כי אם אידיאליסטן שנפשו באשליות.
צייר ריאליסטי, סופר ריאליסטי, איש קולנוע ריאליסטי, מחזאי ריאליסטי – מבקשים לייצג את המציאות “כמות שהיא באמת” על סך רמותיה. יצירתם משקפת את העולם, כאשר תקוות שינוי העולם מכוונת אל מחוץ היצירה ומעֵבר לה. הארכיטקט הריאליסטי, לעומת כל אלה, אינו מותיר ביצירתו את משכנות העוני במצבם העגום, כי אם משקמם. אך, אין הוא מתכחש להם, מסתירם ומהפך את צביונם לטובת חזות בדיונית ומנחמת. לא, שהוא משקם את הקיים תוך אישורו והגבהתו האסתטית בה בעת. הוא לא הופך את שכונת ימין-משה הירושלמית לשכונת וילות לגבירים אנגלו-סקסיים; הוא אינו הופך את שכונת-מוסררה בירושלים ואת שכונת נוה-צדק בתל-אביב לשכונות יוקרה ל”צפוניים” ולמהגרים בעלי יכולת מערים אחרות ומארצות אחרות. אין הוא דוחק את רגלי תושבי יפו, הורס את בתיהם העלובים-לכאורה ובונה תחתם חווילות מנקרות עיניים. כי הוא משקם את שכונת העוני למען ועם דלי היכולת, תוך שמקנה לה חזות גאה בתור מה שהינה. בתודעתו, צועד הארכיטקט הריאליסטי במשעול הרעיוני של “העיר השחורה”, עליה כתב שרון רוטברד (2005).
ה”הגבהה האסתטית” של מעשה הארכיטקטורה הריאליסטית נזהרת מאד מפני המטאפיזיקה של היפה. אין לה חפץ בענוג, בנשגב, ב”חן” (Grace) וכו’. אין זו הגבהה אסתטית אפלטוניסטית. ליַפות את המכוער פירושו לסגנן את הדיסהרמוני, לאשר את זכות הדיסוננס (במוזיקה ובציור כבר עשו זאת מזמן), להביא לאחדות בריבוי – כזו שאינה טרנסצנדנטית ואשר לא פרקה את מתחי הריבוי.
מכאן, שלא לוחות שייש מקרארה, לא לוחות זכוכית גדולים וקורות פלדה, אף לא בֶּטונָדָה “ברוטליסטית” (המגלמת-לכאורה “אותנטיות חומר”) – לא אלה חומריו של הארכיטקט הריאליסטי. גורדי-שחקים מנהטניים אינם משאת נפשו, גם לא היכלות המצופים הדר צח ונקי. במקביל, נפשו אינה עם מורשת ה”באוהאוס”, על גלגוליה ה”שיכוניים”, החד-מימדיים. (אין הארכיטקט הריאליסטי רואה עצמו ממשיך דרכם של אותם מבקרי ארכיטקטורה גרמניים מסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, אוטו ואגנר וקל שֶפלֶר, שזיהו את הארכיטקטורה הפונקציונליסטית כ”ריאליסטית” וכבת-דמותם של הריאליזם והנטורליזם באמנות ובספרות). שהארכיטקט הריאליסטי שלנו מאתר דינאמיות, חושניות, אינדיווידואליות ו”הילה” במשכנות שאותם הוא בא לבנות מחדש, ואת הארבע הללו הוא מבקש לשמר במלאכת ההגבהה האסתטית שלו.
האם לא למד הארכיטקט הריאליסטי את לקח כישלונות הריאליזם בעבר? שהרי, ללא יוצא מן הכלל, כל החבורות הריאליסטיות התפרקו ונמוגו, וכל חלומות השינוי החברתי לא הביאו את השינוי המיוחל. ולבטח, תשתית רעיונית סוציאליסטית-מרכסיסטית-קומוניסטית אינה קרקע מוצקה לעמוד עליה בשנות האלפיים. יובהר אפוא: הארכיטקט הריאליסטי הוא הומניסטן, אך אינו דוגל בהכרח בשיוויוניות. שלא כריאליסטן ברוח המאה ה- 19, אין הוא רואה שיוויון בין הגבוה והנמוך: להיפך: כארכיטקט, הוא מודע לחלוטין להבדלים הדרמטיים בין חומרים עשירים וחומרים עניים, עיצוב אריסטוקרטי ועיצוב פרולטארי וכיו”ב. ועוד: אין הוא בא לקדם בעבודתו שום מהפכה. כסוציאל-דמוקרט, הוא מבקש לצמצם פערים ולהבטיח זכויות ארכיטקטוניות הוגנות לחסרי היכולת. האוונגרדיות שלו פרגמטית ונקודתית. הוא מאושר אם הצליח לשקם שכונה, אך לא די לו ברוח השיקום הבגיני של תוספת חדר ו”מתיחת פנים” של החזית.
האם קיימת ארכיטקטורה ריאליסטית? האם ישנם במחוזותינו ארכיטקטים שבאמתחתם בשורת הארכיטקטורה הריאליסטית? אם כן,שיָקומו!
גדעון עפרת הוא מבקר אמנות, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית. אצר תערוכות רבות במוזיאונים וגלריות וכתב מאמרים, קטלוגים, וספרים רבים, בעיקר בתחום אמנות ישראל בהם ספרי אמנות, תאוריה של האסתטיקה ופילוסופיה כללית.
גדעון היקר,
אלה דברים יפים ונכוחים.
אבל הארכיטקטורה, עוד לפני שהיא אובייקט בעולם היא פרקטיקה, והפרקטיקה הזאת היא כל כולה ייצוגיות. ארכיטקטים לא בונים בניינים אלא נותנים הוראות לאלה שבונים את הבניינים. את מרבית זמנם הם מבלים בעשיית סקיצות, בניית מודלים ושרטוט תוכניות.
מבחינה זאת, המימטיות של הארכיטקטורה היא הפוכה – כלומר, העולם מייצג את הארכיטקטורה ולא להפך. אם הזכרת את אייזנמן, הוא אולי הראשון שהבין את זה ועסק בייצוגיות ההפוכה הזאת באופן מפורש, אצלו הבניין הוא במופגן רפרזנטציה של הפרויקט של הבניין, ועקבה של תהליך הקונספציה של הפרויקט.
המגמה הזאת שהוא התחיל לפני שלושים שנה התפתחה לארכיטקטורה הדיגיטלית שראינו בעשור וחצי האחרונים. לפני כמה שנים ביקר ארכיטקט דיגיטלי סיני צעיר במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. הוא הציג דימויים של כל מיני חללים והתגרה בסטודנטים: “נכון שאתם חושבים שזאת הדמייה ממוחשבת? לא ולא! זהו צילום!”. כלומר, הצלחה של ארכיטקטורה כזאת היא במידת דומותה או קרבתה לדימוי הממוחשב. להיפוך הייצוגי הזה יש המון השלכות טכניות הקשורות בביצוע של הארכיטקטורה הזאת, שבדרך כלל מחייב פשרות אכזריות ומאלץ את הארכיטקטים לפשט את הצורות האלה, לחלק את העקומות לסגמנטים ואת המשטחים לפנלים, מה שהופך בעצם את תהליך הריאליזציה של הפרויקט לתהליך של עשיית מודל בגודל טבעי של הפרויקט, מודל שאיכותו פחותה באופן ניכר מזו של הפרויקט, שהוא בעצם האוריגינל. ביתן התערוכה של זאהה חאדיד שמוצג עכשיו במכון העולם הערבי בפריז הוא הדגמה מאוד ברורה לפיחות הזה (שאפשר לומר, מאפיין כל רפרודוקציה). ליד הצורות המושלמות שיצאו מהמדפסת התלת ממדית, הדבר האמיתי, הארכיטקטורה, לא יכולה להיות יותר מצ’יקמוק.
לכן, ממש לא הייתי אומר שאייזנמן הוא ריאליסט. היפר-ריאליסט הוא אולי תיוג יותר נכון.
למרות שיש לה עדיין הצלחה מסוימת ורואים אותה יותר ויותר במציאות, אין ספק שארכיטקטורה היפר ריאליסטית כזאת מנותקת מהמציאות: ההיפוך המימטי הזה וההיפר-ריאליזם המרושל הזה מביאים לכך שהיא אף פעם לא תהיה בנויה מספיק טוב כדי להיראות באמת לא אמיתית, כלומר זה יישאר תמיד בגדר הצעה, סקיצה, מודל, פרוטוטיפ. גם כשרעיונות כאלה מופיעים בקנה מידה קטן יותר (כמו למשל האופנה של ייצוגי רנדומליות בעיצוב פתחי הבניין) זה תמיד נראה מאומץ.
במקרה הזה, חוסר ההבנה לעומק של תהליכי הייצור הטכנולוגיים משקף חוסר הבנה, או לפחות חוסר ביקורתיות, של תהליכי הייצור הפוליטיים והכלכליים, שזה מה שארכיטקטורה ריאליסטית צריכה לדעתי להבין.
לכן, השאלה איזה צד לוקחים היא גורלית. אפשר להבין את תהליכי הייצור של הארכיטקטורה ולרכב עליהם כפי שעושה רם קולהאס, אולי הארכיטקט הריאליסט הכי חשוב שפועל היום, ויש הרבה שהלכו והולכים אחריו, אבל זאת עמדה שהסתבכה מאוד מבחינה אתית בעשור האחרון.
אם בוחרים במשעולי העיר השחורה זה קצת יותר מסובך כי שם מדובר בעיקר בתהליכי האי-ייצור של ארכיטקטורה. זה לא מקום טוב לארכיטקט ריאליסט שרוצה לעשות ארכיטקטורה. עם הידע שלו יש לו הרבה מה לייעץ ולתרום בהגנה על זכויותיה של הקהילה, אבל מחכה לו שם מעט מאוד פרקטיקה.
הארכיטקט הוא האחרון מבין כל בעלי המקצועות החופשיים שתושבי העיר השחורה נזקקים לו – התושבים בדרך כלל צריכים קודם רופאים ורופאי שיניים, לפעמים הם נאלצים לשירותיו של עורך דין. בשביל לשכור ארכיטקט, צריך להיות מסוגלים לראות חמש שנים קדימה, ופרספקטיבה כזאת היא נחלת של מעטים.
בדרך כלל הצורך בעבודות בנייה מתעורר מהיום להיום (נניח דליפת גשם) ואז בעלי יוזמה יתכננו בעצמם ויבנו בעצמם, עם המשפחה או חברים בלי לשאול אף אחד. אם הם יכולים להרשות לעצמם בעל מלאכה או קבלן הם יתכננו עם הקבלן. אם יש כאלה שיש להם גם נכס וגם כסף להשקיע בשיפוץ או בבנייה, וצריך להגיש בקשה להיתר בנייה, הם יפנו להנדסאי בניין או מהנדס. בכל מקרה, בעיר השחורה אין זמן לרפרזנטציה (סקיצות, אלטרנטיבות, מודלים, תוכניות) ולתכנון של מה שיהיה אחר כך. אם כבר, אז צריך פתרונות מעכשיו לעכשיו. זאת ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים, וכשנכנסים הארכיטקטים ומנסים לעשות את זה עם הפרויקטים, הסקיצות והמודלים שלהם, והופכים את העיר השחורה ל”שפה ארכיטקטונית” (כפי שמנסה למשל לעשות הארכיטקט הקליפורני תדי קרוז למשל), זה נראה סוריאליסטי ובסופו של דבר מנותק לא פחות.
לעת עתה, הדוגמה המשכנעת ביותר שאני מכיר של ארכיטקטורה ריאליסטית היא קבוצת “אלמנטל” שיזם הארכיטקט הצ’ליאני אלחנדרו ארבנה, אחרי עשור של קריירה מצליחה ככוכב ארכיטקטורה צעיר. להגדרתו, אלמנטל היא “טנק עשייה”. הקבוצה משלבת ארכיטקטים, מהנדסים ובנקאים ויוזמת ובונה מגורים ברי השגה לאוכלוסיות מעוטות יכולות. התושבים מקבלים חלל מגורים מינימלי וערום במחיר 10,000$ למשפחה (התוכנית כוללת גם עזרה במימון בריבית נמוכה), וממשיכים את הבנייה בעצמם בזמנם החופשי את הבנייה, ועל פי אמצעים וצרכים מחלקים, מוסיפים, מרחיבים או מקשטים.
מבחינה ארכיטקטונית (וכנראה שזה בסופו של דבר מה שמעניין ארכיטקטים), מעבר להצלחה של הפרויקטים שלהם לתת פיתרון אמיתי לבעיה חברתית, מה שמעניין זה שאי אפשר בכלל לחזות איך ייראו הפרויקטים שלהם אחרי שנה או שנתיים. הארכיטקטורה הבסיסית היא אינדיפרנטית לגמרי לחזות או לנראות של הבניין, וממילא, מהר מאוד כל פרויקט כזה הופך לקקופוניה אחרת.
לסיום, אולי בתור אינטואיציה ראשונית, אני חושב שארכיטקטורה ריאליסטית מתעניינת לא באיך שזה נראה, אלא במה שזה עושה.
הדברים מעמיקים ואיני יכול לגעת אלא בשוליהם.
ובכל זאת, ובהמשך לדבריו של שרון, נראה לי שכאשר באים לבנות עבור העניים, ועוסקים באסתטיקה הקונקרטית שיוצר העוני, ומתרגמים אותה לשפה אדריכלית גבוהה, נוצר מין פרדוקס.
שהרי השפה של האדריכלות הדלה נכפתה על העניים ולא נבחרה על ידיהם. בהינתן להם האפשרות הם ודאי יעדיפו למהר ולהותיר אותה מאחור. ואז, בעוד האדריכל מנסה להאדיר את הדלות ולעשות לה אסתטיזציה, הקליינטים שלו רוצים בדיוק את מה שהם רואים אצל עשירי סביון והרצליה פיתוח – ומחובתו המוסרית של האדריכל להענות לרצונותיהם האסתטיים כפי שהוא נענה לצורכיהם הפונקציונליים.
ואילו העשירים, דווקא הם, מעוניינים לעיתים בשפה ‘צנועה’ ‘מינמליסטית’, אולי בגלל הערך ה’מוסרי’ שלה. וכך כפי שאופנת הרחוב, האותנטית לכאורה, משפיעה על מעצבי העל שמשפיעים בתורם על אופנת הרחוב, אנו מקבלים מערך של מראות המשקפות זו את זו בצורה מעוותת שלא מאפשרות לנו לגעת באיזושהי ריאליה.
ועוד משהו באותו עניין:
“בנה כמיטב יכולתך. לא יותר טוב. אל תתעלה על עצמך. אבל גם לא פחות מכפי יכולתך. אל תרד בכוונה תחילה אל מתחת לרמה שהורגלת לה מלידה ועל-פי חינוכך. גם כשאתה מגיע להרים. דבר עם האיכרים בשפתך. עורך דין מווינה, שמדבר עם האיכרים במעין ניב מקומי – מגיע לו שיסקלו אותו.”
(אדולף לוס, כללי לבנייה בהרים)