לאן בדיוק הולכים הבניינים אחרי שהם מתים?
הארכיטקטורה נשענת, רובה ככולה, על מבט צלול ואופטימי מדי מבעד לעיניים עצומות לרווחה, על ניגוד חריף בין הזיות נצח מושלמות לסופיות הבלתי נמנעת של הבניינים. כשבוראים בניין משום מקום, כשמפיחים חיים בְּגולם, נזהרים שלא לחשוב על התפוררותו הממשמשת ובאה, על ימיו הקצובים, חומקים מהתעסקות מיותרת בפרק האחרון של הסיפור, הפרק הבלתי נשגב של הפירוק לגורמים. במובנים רבים, זוהי עדות חותכת לנוכחותו המצמיתה של פחד המוות.
הקסם האלכימי של הארכיטקטורה נובע מהדרך שבה חיבור בין חומרים דלים ואפורים מצמיח שלם שגדול מסכום חלקיו. אבל ההיקסמות הזאת ממעשה הבנייה מטשטשת לא פעם את המחשבה על תוצרי הלוואי שלו. זהו כשל מהותי של השיח המקצועי, שמתקשה להכיל חלומות של גדולה שיעסקו, בו זמנית, גם בתִסרוט מדוקדק של צדדיהם המכוערים, דעיכתם וסופם. אף אחד לא מצפה מהאדריכלים להסביר מה עומד לקרות לבניינים שהם מתכננים ביום שאחרי הסוף, לתכנן את הפירוק, להיות אחראים למעשיהם – אפילו לא האדריכלים עצמם. במקום להכריז על כניעה, על הכרה בזמניות המתחייבת של הבניינים, הם ממשיכים להתגונן מפני האמת של החומר מאחורי חומות גבוהות של הכחשה, כאילו שגיאה מקרית, חישוב מוטעה, הם שגורמים להיעלמותם מהעין – ולא תאריך התפוגה ההכרחי של קיומם. המנהג האדריכלי הזה היה מתקבל על הדעת אילו רק לא היה כרוך בנזק סביבתי מעיק ומצטבר שהולך ומתפשט בהתמדה ככל שהתשוקה לשינוי, לחידוש ולהשמדת תאונות מביכות מהעבר הולכת וגוברת.
לפעמים נחמד לדמיין חיים שאחרי המוות. אחרי הכול, טכנולוגיות חדשות וחומרים חדשים מדבירים את הנגעים שכרסמו בבנייני העבר. זוהי אשליה מתוקה, אבל חסרת בסיס במהותה: ככל שטכנולוגיות ההקמה של בניינים הולכות ומשתכללות, כך משתכללות יכולות ההרס וההשמדה שלהם. למעשה, יכולות ההרס וההשמדה משתכללות בקצב מהיר בהרבה. קודם באו הירושימה ונגסקי; אחר כך התברר ששני מטוסי נוסעים עמוסי דלק מספיקים כדי לחסל שני מגדלי ענק משוכללים מאוד בתוך דקות ספורות. דווקא משום כך, אחרי שתי מאות של הרס מתמיד וחסר תקדים של בניינים – כאלה שהלכו לעולמם באופן טבעי, בנטישה ובהתבלות החומר, כאלה שמחקו המלחמות ואסונות הטבע וגם כאלה שהתיישנותם הקונספטואלית, של חוסר התאמתם לזרם החיים, גזרה את גורלם – קשה להבין איך אותה עצימת עין רפלקסיבית של אמונה בנצח ממשיכה להתקיים. הסגידה המוגזמת לעמידות הלכאורית של הבטון והפלדה מובילה רק למקום אחד: כמויות אדירות של פסולת בניין שעתידות להיקבר בערי מתים ענקיות, סמויות מן העין.
רק כשמפסיקים להאמין בנצח אפשר להתחיל לחשוב ברצינות על היום שאחרי. רק כשמכירים בסופיות של הבניינים אפשר להתחיל לדמיין ארכיטקטורה שתהיה גם הפיכה.
הבניינים שמתוכננים היום יהיו בעוד כמה שנים, כמה עשורים, אולי כמה מאות שנים, תפאורה נהדרת לסרט אפוקליפטי קודר, חומר גלם עשיר לאתר הטמנה מזוהם במיוחד. זאת המורשת האדריכלית האמיתית של המודרנה התעשייתית. ככזו, היא משתלבת להפליא במורשת החומרית הכוללת של אותה תקופה. כמו תוצריה האחרים של המהפכה התעשייתית, גם בניינים מודרניים מתוכננים בלי לחשוב לרגע על אתרי ההטמנה, משרפות האשפה, מפעלי המִחזור, חלחול החומרים המסוכנים למי התהום, החלקיקים המזוהמים הנישאים באוויר. אבל אחריתה של הארכיטקטורה היא בדיוק שם, בשילוב המצמית בין נפח פסולת בלתי נתפס, בזבוז מבהיל של משאבים והרעלה שיטתית של כל מה שעומד בדרך – בני אדם, בעלי חיים, אדמה, מים, אוויר. אלה הם החומרים שמהם עשויה הארכיטקטורה שלנו. מישהו שוב פישל בתכנון.
מי שלא מודים בבלתי נמנעות של של הפירוק לגורמים יתקשו להתכונן אליו בהצלחה. מי שמתעלמים מקיומו של המוות לא יֵדעו מה לעשות עם הגופה. אדריכלים, למרבה הצער, אינם רופאים, וההמלצה החמה “ראשית לכול, אל תזיקו” לא מוכרת לרובם. הם ממציאים את העולם מחדש כמעט עם כל בניין, אבל שוכחים שכדור הארץ הוא מרחב סופי ומוגבל. הם ממשיכים לתכנן בשביל מי שמשלם להם עכשיו, אבל שוכחים את מי שיאכל אותה אחר כך.
רק עיסוק ממשי בחומר יכול להוליד ארכיטקטורה שתהיה הפיכה באמת.
שמיכת האסבסט שנפרשׂה על מנהטן אחרי נפילת התאוֹמים היא רק הדגמה זעירה, נדירה בבהירותה, לפוטנציאל האסוני (המתממש תמיד) של עולם החומרים הרעלני של הארכיטקטורה המודרנית. כדי לתכנן בניין שיתפוגג אל העולם בלי להשאיר עקבות צריך קודם כול לתכנן את סופו. תכנון כזה לא יכול להתעלם מהחומרים שמהם בונים בניינים, לא יכול להסתפק בשאלות של אסתטיקה, רוח, חוויה חושית – עניינים שתופסים היום את מרכז תשומת הלב של הדיבור הפנימי (והחיצוני) של הארכיטקטורה. אדריכלים צריכים, לפני הכול, ללמוד לדבר על הבניינים שלהם אחרת, ללמוד לדבר על החומרים הממשיים שמהם בסופו של דבר בונים. יותר מכך – הם מוכרחים להתחיל לדבר גם על הנקודה העיוורת של המקצוע, על הפסולת שהוא מייצר. לא רק הפסולת שיוצר עצם תהליך הבנייה, המלוכלך והמאובק לעין כול, אלא גם הפסולת שהיא הבניין עצמו מיד עם התפרקותו לגורמים.
כדי שאפשר יהיה להתבונן מחדש בחומר צריך קודם כול לערער את הטאבו העמוק ביותר של עולם הבנייה – ההדחקה המושלמת של המחשבה על הבניין כגל פסולת פוטנציאלי – טאבו שקיומו מונע דיבור כן ואמיתי על המקום שאליו הולכים הבניינים אחרי שהם מתים. ה”דיבור הנכון” של האדריכלים כולל היום, לעתים, התייחסות אגבית להיבטים הסביבתיים של צריכת המשאבים בתוך ובגלל מבנים, אבל הדיבור הזה ממשיך שלא לגעת, ולו להרף עין, בבעיה הסביבתית המהותית של עולם הבנייה, בעיה שממדיה רק הולכים ותופחים ככל שמשתכללים אמצעי הייצור והצריכה. השאלה של החומר היא המפתח להבטחת הפיכותו של מעשה הבנייה ולהשתקמות המוצלחת של המרחב שהוא תופס לאחר הסתלקותו. השאלה של החומר היא נקודת המוצא לכל ארכיטקטורה הפיכה.
בניינים יכולים להיות עשויים מחומרים שלא ירעילו אף אחד, בשום שלב ובשום מצב צבירה. בניינים יכולים להיות עשויים מחומרים שלא יזכו לקבורה מבישה או לחיסול אלים. בניינים יכולים להיות עשויים מחומרים שיכולים להתפרק ולהתעכל באופן טבעי, היישר מאתר הבנייה אל הרימות והתולעים, חומרים שאולי אפילו יעשו למישהו טוב בסוף הדרך. לא כל החומרים האלה זמינים עכשיו, אבל חשיבה נכונה וכוונה נכונה תהפוך אותם לזמינים מחר. מותר להתחיל לדבר על בניינים שייעלמו מהעולם בלי להשאיר עקבות, בניינים שיתמוססו אל תוך האדמה או יתמחזרו עד היסוד, בניינים שיהיו הפיכים עד תומם. אחרת, ימשיכו הבניינים שלנו לחרוך את האדמה שעליה הם קמים.
אור אלכסנדרוביץ’ הוא אדריכל וחוקר אדריכלות, תלמיד לתואר שני באוניברסיטה הטכנולוגית של וינה, עורך סדרת “ארכיטקטורות” בהוצאת “בבל”.