“The links become more important than the ‘beings’ who are being linked” Henri Lefebvre
גשר הוא מרחב לימנלי ייחודי. מהלך השינוי בו קשור בתנועה אופקית-לינארית, התלויה בכניסה אליו וביציאה ממנו. הוא משמש כמתווך מחד ומנתק מנגד. בעצם ממשותו (הפיזית) הוא מגדיר שני צדדים. גשר הוא מרחב עם גבולות ברורים, יש לו התחלה וסוף. הוא מתפקד כ”מעבר הכרחי” ושליטה בו עתידה להכריע את הקרב. לעומתו העיר היא מערכת חסרת גבולות שאינה מוגדרת דרך התחלה וסוף. העיר תקרא כמרחב רב משמעי, בעוד הגשר כמרחב בינארי: הוא מאפשר הגדרה קוטבית של מנצח ומנוצח. ההמון חוצה את הגשר כאקט של שינוי. הוא עושה זאת כקבוצה, תחת זהות קולקטיבית ולא אישית. המעבר היומיומי את הגשר לעומת זאת, הוא פעולה אזרחית מצופה, הנעשית על ידי סובייקטים מובחנים ומשרתת את מימוש ההתייעלות האזרחית-כלכלית שהשלטון שואף ומתווה אליה. דמותו של אבי האומה המצרית מביט על גשר קסר אל-ניל. הוא ממוקם בנקודת המבט של המתכנן, אסטרטג של שליטה במרחב. מבטו מטעין את פעולת ההמון במשמעות היסטורית, הוא ממקם את המהפכה אליה חותרת המחאה כחלק מציר ההיסטוריה. ההמון אינו מביט בגשר מלמעלה, אלא פועל מגובה הרחוב. תנועתו במרחב היא הרטוריקה של המהפכה. ההתרחשות שהוא יוצר מורכבת מריבוי מבטים, שונים ומשלימים זה את זה. זה כוחו של ההמון, באמצעותו הוא מתקומם כנגד אותו כוח עליון רואה ואינו נראה, שרק כשמתנגדים לו הוא נחשף בכיעורו. העימות המכריע בין האדם ששמו “אף אחד” ובין זה שעדיין אינו מבין שחייו תלויים על חוט השערה, מתרחש לעיני המצלמה. המצלמה פועלת על המרחב בכך שהיא מחליפה את המבט המפקח, מסתירה את מי שהיה מפוקח וחושפת את מי שפיקח. המצלמה משתמשת בנקודת מבט מרוחקת בכדי ל”תפוס” את שני צידי הגשר, היא מבקשת להציג את ההתרחשות בדרך אובייקטיבית, ולקיים בכך את תפקידה העיתונאי. אולם קטעי הסרטים שמועלים לרשת הם חתכי הרוחב של ההתרחשות על הגשר, איגודם יחד במרחב פעולה וירטואלי, בלתי מוגבל, הוא הומולוגי למחאה במרחב הפיזי. ריבוי הפנים מהווה איום על השליטה במרחב. ניסיון ההתגוננות של השלטון המצרי על ידי ניתוק “המעבר ההכרחי”, כשלו ואיפשרו לנכס סמל חופש עכשווי למהפכה.
יפה!
מעניין, איפה הייתם ממקמים בהקשר הזה את גוגל?
אולי כגשר שמהותו היא יצירת גשרים? או אולי כגשר חד פעמי ומהיר, בן מאית שנייה, בין רעיון או מחשבה לדימוי שכבר קיים ברשת איפשהו.
גוגל הוא הנילוס, מקור החיים של הציוויליזציה.
אני מאוד אוהב את מדיום הכתיבה. מאוד מרגש להשביע ספק ,מחד, ולגלוש לסקרנות, מאידך, בהנד האצבע.
תהיתי מה אתם חושבים על מהילת ערך הגשר בחברה הטכנולוגית. אם במימד הפיזי או האבסטראקטי.
כיום קושי מעבר המידע והתנועה פיזות מתחילים להיכחד, מה שמקצר את האורך של הגשר או הלינק. נראה שאנשים רואים את הצעד הבא בקלילות רבה, ובכך נוטים להישאב למרחב הלימנאלי ולהישאר שם. הערך של הבינאריות הקשה של הלינק-גשר מטשטש, ולא מאפשר לאנשים להתמהמה. וכך, יתרון אינטלקטואלי צומח על מצע של עובדות ופרטים ולא על אינטגראציה ויצירתיות. ואם אדם לא מרוצה מתגובה השטחית שלו להמרחב הנוכחי, אם בתמונה או טקסט, הוא מייד מחפש פרספקטיבה אחרת.
הנקסוס האין סופי הזה בהחלט יפיפה, אין סופי ואורגאני כמו מערכת העצבים המרכזית. אבל בנקודה מסויימת הוא מרגיש דהויי, שטחי ומפוספס…
בתור אומנים, אנשי רוח ועיתונאים, איך תתמודדו אם יכולת הריכוז המדלדלת שלנו פשוטי העם? ותצליחו להעביר לנו עומק.