למרות הקישור התדיר לדמוקרטיה או לשוויון הזדמנויות בשדה הפוליטי, פלורליזם לכשעצמו לא נושא כל קשר מהותי למונחים אלו.

המושג, שהופיע בצורתו המודרנית בסוף המאה התשע-עשרה, נוסח בבהירות הרבה ביותר על ידי וויליאם ג’יימס, הפילוסוף-פסיכולוג ומבשר הפרגמטיזם האמריקאי. עבורו, פלורליזם היווה דרך ביניים בין הקריאה של העולם כאחדות מופשטת ומאובנת לבין תפיסת המציאות כמערכת אקראית ורלטיביסטית לחלוטין בה אין חוקיות כלל. שני חלקים מהבנתו של ג’יימס את המושג נותרו רלוונטיים בעבורנו היום במחשבה על פלורליזם, למרות העשורים הלא מעטים שחלפו: ראשית, הדגש שלו על תקשורת בין אלמנטים שונים כגורם המשמעותי ביותר בהגדרת המערכת ושנית, ההעתקה שלו את המושג לשדה הפוליטי, בה הוא משווה בין התפיסה הפלורליסטית את המציאות כמבוזרת ורבת מוקדים למבנה הפוליטי של רפובליקה פדרלית, או במלים אחרות, עם ההגיון המערכתי של ארצות הברית.

בפלורליזם אם כך, אם כקונספט פוליטי או תרבותי, השאלות המשמעותיות קשורות להגדרה של גבולות המערכת, המעוצבת על ידי אינטרסים שונים ולעיתים סותרים. מי מאפיין את המערכת, מה נשאר בחוץ, איך הבדלים מודגשים או מוחלקים וכיצד משורטטות נקודות המפגש בין האלמנטים השונים הן חלק משאלות המפתח אשר מועלות בגליון זה.

הכותבים במגזין בחרו כל אחד בדרך אחרת בכדי לפרש ולהתמודד עם פלורליזם. אם ג’סטין פאולר רואה בו את הפוטנציאל לאמנציפציה פוליטית דרך ביטוי חומרי בקונטסט של איחוד האמירויות, בעבור היינץ אמיגהולץ הוא הגורם המנטרל כל אפשרות של אוטונומיה אדריכלית אוואנטגרדיסטית. בעוד שנעמי הנדלר חושפת במרחב הישראלי המופרט של שכונות המגורים כיוונים חדשים להצהרה תרבותית, הרי שדניאל ראוכוורגר רואה את הצד האפל של אותם המנגנונים, המשמשים להדרה של אוכלוסיות שלמות של מחוץ לגבולות המערכת. בזמן שאסף עברון מסתכל על הקונקרטי בשביל לפענח משמעות, חוזה אאדו עושה זאת דרך מסע להסטוריות חבויות ולתיאוריה אדריכלית. העמדות האלו ואחרות המופיעות בגליון הנוכחי מציגות אפשרויות לחשיבה אחרת על פלורליזם מנקודת מבט אדריכלית, חשיבה אשר משרטטת את ההבדלים הדקים בין ריבוי לפלורליזם, בין ארכיפלג יבש לסביבה חומרית בעלת משמעות.

While frequently associated with diversity and democracy in the political realm, pluralism in fact bears no innate relations to these concepts.

Appearing in its modern sense at the end of the 19th century, Pluralism was formalized most convincingly by William James, forebearer of American Pragmatism. For him, it was a philosophical third way between universal and abstract ideas of the world and its understanding as an arbitrary and relativist environment in which everything goes. Two elements in James’s understanding of the term introduced a radical innovation to how we can think of Pluralism: first, his emphasis on the communication between elements as the defining factor of the system and second, his political juxtaposition which equated the idea of a distributed and decentralized reality with the structures of a federal republic, that is, with the operating logics of the United States.

Therefore in Pluralism, either as a political or a cultural concept, what really matters are the boundaries of a system, defined by a number of competing or harmonious interests. Who is designing the system, what is left out, how differences are recognized or denounced and how can points of conjecture between the elements be described are some of the key issues that are dealt with here.

The authors in this issue each chose a different way to interpret and to tackle Pluralism. Whereas Justin Fowler sees in it a potential for political emancipation through material expression in the Emirates, Heinz Emigholz describes its neutralization of the mere possibility of an autonomous architecture. While Naomi Hendler sees in deregulated Israeli space a way into a new cultural expression, Daniel Rauchwerger highlights the dark side of its practices, pushing entire populations outside of the boundaries. As Assaf Evron looks for the concrete to gather meaning, Jose Ahedo does the same through an excursion into forgotten histories and architectural theory. These positions and others presented in this volume reframe and rethink the topic from a design point of view, delineating the differences between plurality and pluralism; between a dry archipelago and a meaningful material environment.