בהזייתו האלגורית של סטנלי קובריק, 2001 אודיסיאה בחלל, המונולית השחור המופיע בלב הציה מעורר מאבק דווקא על ידי המופע החתום שלו, אשר משרטט, דרך זרות אולטימטיבית, את הגבולות לאדם לעומת הכלים העומדים לרשותו ואת ההבדלים הבלתי נראים בין קבוצה חברתית אחת לרעותה. במילים אחרות, האחידות של המונולית מצד אחד והחריגות שלו בנוף בו הוא מופיע מצד שני הן המקור המרומז למודעות פוליטית חדשה. הדימוי הזה מהדהד באובייקט אחר המוצב באופן חידתי בנוף המאובק בדרך לירוחם. אולם למרות זרותו, האובייקט הזה שוכן בשלווה בסביבתו: אנשים אינם מתאספים סביבו וכל מאבק נדמה רחוק מהאופק. האופן שבו אובייקט משולל כל הקשר נתפס כמעט כחלק אינטגרלי מהנוף קשור במקרה הספציפי הזה דווקא בהיותו של האובייקט מעין אבטיפוס – פרוטוטיפ אשר אינו רק מקטע של שלם גדול יותר, אלא מטא-אובייקט של סימון תרבותי.

הפרוטוטיפ, כמובן, הוא מאפיין בסיסי של הבניית הסביבה הישראלית, הקשורה בטבורה להגיון מודרניסטי של ייצור ושכפול. בארכיטקטורה, מדובר גם במושג מפתח המאגד תחתיו את הרתיעה מסביבות המחיה ה”לא מתוכננות” של המאות הקודמות יחד עם הטמעת תנאי התעשייה של התקופה באתיקה אדריכלית מסוג חדש. פרוייקט דומ-ינו של לה-קורבוזייה, כדוגמא מכוננת של פרוייקט המודרניזם האדריכלי כולו, הוא אך תזכורת להלך רוח ששאף להפוך את ההפשטה של הטיפוס האדריכלי למציאות: להחליף את ה”טיפ” ב”פרוטוטיפ”. כך דומיין הסובייקט של הפרקטיקה החללית כ”אדם מודרני” זהה תכונות שנשלח, בהקשר הישראלי, ליישב את מרחב המחייה הלאומי. הפרוטוטיפ הפך הן לביטוי הנאמן של הפרקטיקה הזו והן לאמצעי התיווך היעיל ביותר בין המניעים האידיאולוגיים שלה למציאות החומרית.

אם מצד אחד של המתרס ניצב האובייקט היחיד, החד חומרי והאטום לכל תקשורת ישירה, הרי שמעברו השני נמצא האלמנט הסדרתי ואתו הריבוי המרומז שדובר את שפת המערכת אליה הוא משתייך ואת התהליכים שהיא מעצבת. אך מה קורה כשהאחד הופך לשני? כשהיחיד הסינגולרי מתקרב לריבוי וכשהשכפול התעשייתי מייצר שונות יחידנית? במצב כזה נגלה מנעד שלם של מצבי ביניים המציבים פרובלמטיקה אחרת לגמרי של תקשורת תרבותית והיווצרות פוליטית. הפעולה הכפולה בסדרת הצילומים, מצד אחד השינוי בזווית ההתבוננות באובייקט ומצד שני צביעתו באופן שונה בכל אחד מהמבטים, מחשפת את הספקטרום הזה של קריאה אמביוולנטיות. מידותיו המשתנות של מקטע הקיר בדימויים השונים וההקפה הכמעט טקסית שלו בפיסות הזמן שבין הצילומים בוגדים בהבנה שלו כפריט חזרתי וא-קונטקסטואלי של מערכת ממסדית של ארגון חלל. הצביעה שלו בכל דימוי בפלטת צבעי פסטל מוסיפה ומנתקת אותו גם מהמרחב הקונקרטי של מערכי ייצור סדרתיים וגם ממרחבי ההקשר האמנותי של הפופ והחבירה שלו לגלובליות מאחידה. עם פעולות אלו, מוצב האובייקט בחזרה במציאות הספציפית של המקום החומרי והאינדיבידואליזם המופר שלו מופעל בתוך מסגרת של ריאליזם אילם. במילים אחרות ובחזרה לנוף: המונולית שהתחיל בעבר מלחמה, שהצית תהליך של בידול, הפרדה והכרה עצמית, שוכן עתה כמעט באנחת רווחה בסביבה פוסט-פוליטית של אמביוולנטיות חרישית.

אסף עברון הוא אמן, צלם, תלמיד מחקר במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות.