כתופעה תרבותית, “בנה ביתך” מהווה לכאורה את התגשמות הפלורליזם הארכיטקטוני הישראלי – הכרזת עצמאות נדל”נית ולגיטימציה ערכית אשר ניתנה לישראלי לעצב את ביתו בעצמו ולהגשים חלום אסתטי. אך האם לחופש הזה יש איזושהי משמעות מבחינת איכות חיים?
רטרוספקטיבה קצר(צר)ה
לאחר המהפך הפוליטי של 1977, הבניה הציבורית למגורים הוגבלה עד שכמעט ונעצרה ובמקביל, עקב ליברליזציה ודרגולציה של השווקים, חלה עליה ברמת החיים אשר הובילה לצמיחת המעמד הבינוני. עם שינויים אלו, הפכו ערכים כגון אינדיבידואליות והעדפה אסתטית אישית ללגיטימיים בבניה למגורים להמונים. תוכנית “בנה ביתך” התחילה כמדיניות ממשלתית שבבסיסה עידוד הקצאת קרקעות לבניה של בתים פרטיים צמודי קרקע והתמקדה בעיקר באזורי פיתוח, אשר סבלו מביקושים נמוכים וגם איכלסו את הבסיס הפוליטי של מפלגת השלטון. השיטה, כעקרון, אפשרה בעלות על שטח גינה ועיצוב בטעם אישי.
הבניה של צמודי הקרקע בשיטת “בנה ביתך” פשטה ברחבי הארץ כאש בשדה קוצים ותרמה לקידום ה”פופולריזציה של המותרות”. “בנה ביתך” הפך במהרה לדגם היסוד של הבתים הפרווריים הישראלים – צמודי קרקע פרטיים, טוריים, אך בעיקר דו-משפחתיים, אשר נהגו על מנת למקסם את גודל הבית ושטח הגינה על גבי מגרשים קטנים. זהו בבסיסו הדגם הרווח גם היום.
תמונת מצב
“בנה ביתך” כיום משתלב בנוחות באידיאולוגיות פוסט מודרניסטיות, על נטייתן הפלורליסטית והאקלקטית. מבקרי הפוסט מודרניזם טוענים כי הוא לוקה ביכולתו להגיע לכלל מערכת חוקים ושפה אחידים. במלים אחרות, פלורליזם הופך לרלטיביזם ובהיעדר מערכת היררכית אחת של חוקים נוצר מצב של חוסר אחידות וחוסר עקביות. או במילותיו הקולעות של קיירן לונג:
“Architectural pluralism is too weak when tough choices have to be made”
מסקירה קצרה של שכונות “בנה ביתך” עכשוויות עולה שעל אף האפשרות לכאורה לשחרור אישי ולחופש אדריכלי, התושבים שבים ונופלים מזה עשורים לאותן הקטגוריות והגיוון הרב בסגנונות לא גורר אחריו בהכרח גיוון באוכלוסיה.
הספקטרום האסתטי גם לא משפיע בשום אופן על השטחים המשותפים בשכונה. כך התוכניות של שכונות אלו, כמו גם תוכניות הבתים שבהן, נראות כמו שכפול מדויק החוצה מחוזות וערים – התפאורה לא משפיעה על החיים בפנים הבית וכך החזית החיצונית משפיעה על הדיירים רק למשך עשרים השניות ההכרחיות למעבר מן הרכב אל דלת הכניסה ..
בערים, חזיתות כמעט אחידות משרתות, לטוב או לרע, את העירוניות. יצירת אינטנסיביות עירונית צפיפות, גריד, שפה – החזית נתונה לציבור, לטובת הרחוב, שייכת לכלל אך ללא ערך מוסף לפרט. בסביבות ה”בנה ביתך”, החזית הופכת לפרטית לחלוטין ומשרתת את בעל הבית לבדו ואת רצונו לומר משהו על עצמו. לחזיתות עצמן באופן פרדוקסלי אין השפעה כהוא זה על החיים (או על חוסר החיים) ברחוב. את גיוון האוכלוסיה והמרחב הציבורי האיכותי אם כך לא יוצרת המעטפת אלא דווקא התוכנית העירונית.
אז?…
אז מה עדיף: בית עם חזית נרקיסיסטית או בית עם חזית אילמת שכבר שכחה את המטרה שאותה היא משרתת? האם הנסיון לביטוי אינדיבידואלי רק מוביל למסקנה שערך אסתטי של חזית בפני עצמו הוא חסר משמעות לסביבה?
אולי זו דווקא העיר שצריכה לתת יותר חופש ומרחב פעולה תלת מימדי לחזית, מעבר לאנקדוטות של צבע הטיח: שם יש פוטנציאל אמיתי להשפעה על איכות החיים הציבורית. במקרה של “בנה ביתך” לעומת זאת, כשהחזית שייכת למעשה לבית ולא לרחוב, שיעשו כרצונם! החזית הפרטית של הבית לא משפיעה על אף אחד, לטוב ולרע והחופש במצב עניינים זה הוא אולי המלא ביותר אך גם חסר המשמעות ביותר. בתוך סיטואציה אירונית שכזו ניתן לדבר את שפת הפרוור הישראלי ולומר, בפה מלא ובלי להתבלבל, ש”כאן גרים בכיף מיני-אחוזה טוסקנית ווילת בטון מודרניסטית”.
ארכיטקטיקה הן מיכל רייך תותי, אדריכלית בוגרת בצלאל 2007 ונעמי הנדלר, אדריכלית בוגרת בצלאל וה-AA.