מאת: אדריכל ניקי דוידוב

בית הדפוס הישן של עיתון "הארץ" בתל אביב. אדריכלים: יוסף וזאב ברלין. תמונה: ויקפדיה

קריאת המרחב העירוני בנקודת זמן מסויימת והבנתו, מחייבים בחינה לרוחב אינטרדיסציפלינרי: כלכלי, חברתי, פוליטי. ובחינה בעומק מימד הזמן: מה היה לפניו, ממה הוא התפתח ולמה התכחש; ולמה הוא התגלגל בהמשך, ואילו תכתיבים קבע לעתיד.

אחת הטעויות השגורות אצל אדריכלים, ועוד יותר אצל המשמרים, היא ראיית המעטפת הבנויה כערך בפני עצמו. כאשר המעטפת הבנויה נועדה לתת פתרונות לאנשים במקום גיאוגרפי מסויים ובנקודת זמן מסויימת. פתרונות אלה נגזרים מהצרכים הפונקציונאליים, היכולת הכלכלית, והאידאות החברתיות (בענין הכלל, המשפחה והחברה) והאסטיות. מעטפת בנויה שרוקנה ממרכיביה האנושיים, תיפקודיים וחברתיים, מהווה תפאורת קרטון לאופרה גרועה. כמובן שאמירה זו איננה מתייחסת לאלמנטים של מצויינות, שכמו בכל דסציפלינה אחרת, נכנסים, בזכות עצמם, לאלמנח של התרבות האנושית. הבעיתיות ביחס למעטפת הפיזית, היא- שהערכה של מצויינות דורשת פרספקטיבה של זמן, ובקצב השינוי ההקטי, שאנו חיים בו, קיימת סכנה- שלא נדע להבחין במצויינים אלה בזמן, ומתוך הסח הדעת הם יעלמו מפני השטח.

התייחסות זו, של הרחבת חלון ההצצה ההיסטורי, למה שהיה לפניו ומה שקרה בעקבותיו, משמעותית עוד יותר בהתייחסות הספציפית לת”א. למרות שהעיר רק בת 90, תל-אביב כוללת כבר רבדים ארכיאולוגיים (הבאים לביטוי סמבולי במתווה הבניין הקבור של מיכה אולמן בשד’ רוטשילד). תל אביב כטיוטה שמשכתבת את עצמה (אליאונורה לב), (שלוש הנקודות …, של מנשה קדישמן בסוף השדרה, האומרות המשך יבוא). אוכלוסיה צורכת אידאולוגיות, שלא נותנת לעצמה שהות להטמיע אותן, ובכך הן הופכות לאופנות חולפות המכסות על ערווה אידאולוגית. “… הכל מדברים יותר מדי ויותר מדי הם מודעים את עצמם. כל יהודי מייצג כאן “זרם” או “ארגון” משלו, ורב כך המעציב והמגוחך!” כותב חיים ויצמן לורה אשתו מתל אביב הקטנה.

מאז ימי אחוזת בית מתאפיינת תל אביב בדינמיקה התפתחותית הקטית כמעט, לא רק מבחינת ההתפתחות המרחבית אלא גם בשינויים משמעותיים בחזות המרקם הבנוי, שינויים שהתרחשו בפרקי זמן שהיו קצרים מעשור. ואכן, ייחודה של תל אביב הוא בכך שהיא מטרופולין שכל צמיחתו חלה במאה העשרים, מאה שהצטיינה בתהפוכות ודינמיקה שלא היתה ידועה עד לאותה עת. בנוסף לכך, אסור להתעלם מהעובדה, שפרק הזמן שתל אביב קיימת, קצר מתקופת “מחלות הילדות” של ערי העולם, גם אם הן עברו תהליך זה לפני מאות שנים.שתי עובדות “אוביקטיביות” אלה ממצות את ההסבר לדינמיקה ההקטית של השינויים בעיר, ועם כל התאווה לחדור לעמקי ההיסטוריה של העיר,  אנחנו נקדים את המאוחר אם נתפוס, אפילו את המצב הקיים, כמצב סטבילי של המערך העירוני. מתוך כך מתבקש למסד את “העיר תל-אביב”, כמונח נוסטלגי, שהעיסוק בו הוא להיסטוריונים בלבד, בעוד התהליכים העירוניים העכשווים המתרחשים חורגים הרבה מעבר לגבולותיה המוניציפליים, והבנתם מחייבת בחינת ה”התחלה” במרחב מקביל, ולא רק כנהוג ב”אחוזת בית”, או במקרים הטובים ב”יציאה מיפו”.

בשנות ה – 30 התרחש בת”א שינוי רדיקאלי, שהצעיד אותה מביובריק לקידמת האוונגרד העולמי מרקם עירוני, ייחודי לתקופתו, בסגנון הבינלאומי שתל אביב מתהדרת בו. תקופת הצמיחה העירונית הגדולה התרחשה במקביל בשני הגרעינים העירוניים-  יפו ותל אביב,  בין שתי מלחמות העולם (ולפני כן חיבור הצירים הראשיים לים- בוסטרוס/רזיאל ודרך הים/אלנבי), בשני כיוונים רב רובדיים שונים מהותית:

1. תרבות אורבנית של צמיחה אורגנית- על בסיס גרעין כאוטי/הירארכי- ביפו

2. סדר חדש של תפישה מהפכנית בלתי מתפשרת של אידאולוגיה שיוויונית/אחידנית-  בת”א, תוך התכחשות לגרעין הקיים

התפישה המקובלת היא שהאדריכלים הצעירים שהגיעו מאירופה, הגיעו למקום ללא מסורת בניה מושרשת. ואמנם, תוך כדי תהליך הצמיחה וההתפתחות המואץ של העיר, ניתנה להם הפריווילגיה ליצור מירקם חדש וייחודי, בתנאי “מעבדה”. פרווילגיה שלא הייתה לעמיתיהם הראדיקאליים שפעלו באירופה, וזירת הפעילות המשמעותית בה הבקיעו את דרכם היו תערוכות הבניה. אנו מוצאים בתל אביב, אלה בצד אלה, בנינים בעלי אופי שונה, המבטאים תקופות משמעותיות של בנין העיר. אנחנו יכולים לזהות בבניינים עצמם את התקופות מרובדות זו מעל זו. גם רבנו ומורנו אריך מנדלסון עשה זאת, ואין לנו מה להתבייש, או אולי דווקא כן אם מסתכלים בתוצאות. ההרבדה ניתנת לזיהוי גם בדגם של “הקפיטריה בטבריה”, כאשר כתוצאה משינוי המהות האורבנית של ת”א, מדגם של “הרצליה פיתוח” ל”עיר ואם”,  הושחלו חזיתות מסחריות בבנייני המגורים שבצירים הראשיים. החזיתות הושתלו כבר בסיגנון הבינלאומי, לפעמים ע”י אותו אדריכל עצמו, ללא התייחסות לבנין שמעליהם, תוך שיבוש חזותו המקורית.

כאשר אנו מבחינים בחזיתות שהן בבחינת תפאורה חדשה, לאופרה אחרת שנחבאת מאחוריהן, עולות תהייות בקשר לאמת הפונקציונלית של הבניינים, ומעוררות  גירוי חזק של החוש הבלשי. מתוך הרמזים שהוטמרו בבניינים, אנו יכולים לזהות את קרבות המגע, שהתנהלו בין הסגנונות, בכל חזיתות הבניינים, על כל מרפסת וחלון, בתהליך הסוואת הבנינים האקלקטיים בתל אביב. הרמזים מפוזרים בפרופורציות של החלונות, במעקות המסורגים, בחיבורי הארקרים למרפסות וכו’.

בבנין ברח’ מלצ’ט  10 – אדר’ שוורץ 1935, אנו מצליחים לגלות, רק  הודות לקטע קטן של המעקה שלא הוסווה, תופעה שמאפיינת את גורלן של וילות עירוניות  פזורות ברחבי העיר, שגדלו להיות בתים משותפים בסגנון הבינלאומי. בחלק מהן, הסוואת הבניין המקורי לא מומשה, וניתן לזהות את התהליך בעין בלתי מזויינת, -  בשד’ רוטשילד 104, 96, קרל נטר 3 , ברנר 12 , סירקין 3, סעדיה גאון 10. קטעי רחובות שלמים נראים בסגנון הבינלאומי, אבל התבוננות לעומק מגלה את שלבי ההתפתחות- טשרניחובסקי פינת רש”י- אדר’ מייזגבר 1933.

דוגמאות אלה מייצגות את הדורסנות של הסדר החדש, שהונהגה ע”י חוג האדריכלים וזכתה בתמיכה של “הרשות השופטת” מהנדס העיר שיפמן- בן סירא, בעקבות רשמים עמוקים שהתביע בו סיור לימודי באיטליה, לקראת הכנת יריד המזרח. עדות לכך אנו יכולים לראות בכל בתי הספר שתכנן- טשרניחובסקי, לוינסקי ואחרים, שנבנו בדגם האיטלקי. במסגרת האפשרות לתוספת קומה חויבו האדריכלים להציג חזות בינלאומית לבנינים הקיימים כדי לקבל “תעודת כשרות” מהממסד העירוני. אולם מורכבות הגורמים המשפיעים הביאה בפועל למגוון גדול של תוצרים נצפים.

הנחה זו מחייבת בדיקה לעומקם של התהליכים הנצפים, בדיקה  המגלה את העובדות הבאות:

בניינים שנראים כנושאי תוספת מנוכרת מבחינה סגנונית:

דרך יפו 28 , בית גולדנברג– תוספת אקלקטית של אדר’ סטמפלר 1930, במקומה תוספת בינלאומית משנת 1932 של אדר’ סטמפלר וזאב רכטר.

בי”ח פרויד – אדר’ מגידוביץ’  הצעה ראשונה תוספת בסגנון האקלקטי, הצעה שניה תוספת א-סימטרית בסגנון הבינלאומי, והמימוש היה תוספת פשוטה מותאמת בסגנון הבינלאומי, רוח הדבקות בסגנון הגיע עד גבול מסוים אצל הבעלים או הרשויות.

במקרים אחרים אנחנו מגלים שנדרשה הסוואה מלאה של הבניינים, גם אם לא מומשה בפועל:

אלנבי פינת הירקון- בית הד”ר זליבנסקי, שבגילגולו העכשווי “חזרו לאלמנט הקשתות המזרחי”.

הרצל 36 , בית פורר– אדר’ ירמיצקי הגיש במאי 1933 תוספת אקלקטית מפושטת, וביולי 1933 הסוואה מושלמת ע”י טיפול באופי בינלאומי

התופעה הזאת אופיינית לבנינים רבים בפלורנטין – מרכז מסחרי, והיא מוסיפה מימד נוסף למחתם היחיד בת”א שנבנה בתפיסה מרכז עירונית אירופאית מסורתית, בדמות חתך קנוני של קומת רוסטיקו, פיאנו נובילה ומגורי משרתים. תופעה שעדרה לחלוטין מהנוף הבנוי השוויוני בארץ שהיה מורכב מלכתחילה מבתי דירות, ואולי יש להקפיד ולאומר “זהויוני”.

בית רווימי, הקישון 10, התוספת של אדר’ שלוש משנת 1934 , במקרה זה נשארה לנו עדות חיה בדמות חציו השני של הבניין.

כמו שאפשר לראות חלק מהבניינים עבר כבר גילגול הסוואה נוסף ע”י חיפוי שיש, שהפך בשנות ה- 70 לסממן יוקרה.

הסוואה מושלמת נתן לראות בבית בראנוויץ’, העליה פינת וולפסון, אדר’ לוברניצקי תכנן את הקומה הראשונה בשנת 1926, מאוחר יותר הוגשה תוכנית לקומה נוספת בסגנון אקלקטי מופשט, שכנראה לא מומשה, בשנת 1933 הוגשה תכנית הסוואה בסיגנון הבינלאומי ע”י אינג’ פן, ובשנת 1934 הוגשה תוכנית לקומה נוספת המשלימה את חזותו הנוכחית של הבנין.

גילוי מדהים למדי הוא בית האוניה של אדר’ אלכסנדר לוי, ברח’ אלנבי  44 פינת יונה הנביא 43, הבנין נבנה בשנת 1924 בהשפעה מובהקת של ארמון הדוג’ים בונציה, שהווה שלד לבנין בעל האפיון הבינלאומי המצוי שם היום. בשנים 1933-1936 אושרה תכנית של אדר’ ברנשטיין לתוספת קומה בסיגנון הבינלאומי, וב1937- הוגשה בקשה לסגירת הארקרים בו הוא מתייחס למצב כ”שינוי ושפור רדיקלי של הבנין… בגלל המצב במסחר, הוחלט לסדר דירות במקום משרדים, ובגלל הדרישה למודרניות, היינו נאלצים לשנות את החזית תכלית שינוי: העמודים הקיימים עם הקשתות המאוריטניות, שהורשו בזמנו ע”י כבודו- בוטלו, ובמקום 5 חלונות קטנים סדרנו בארקר 2 חלונות גדולים. אחרי שבוטלו העמודים והקשתות בגזוזטראות, יוצא איפוא שהצד הימיני מהציר חלון מזוגג ומהצד השני- חלל פתוח. וחזית רח’ אלנבי נשארת כאיש עור בעין אחת. ואף פעם לא נצליח להחזיק, מבחינה אופטית את החזית בשיווי משקל.. אחרת היה המצב בזמן שחזית הבנין היתה מורכבת משורת עמודים, ההולכים וחוזרים באופן ריטמי והמרוחקים זה מזה… “. ב- 1945 בקשה לסגירת קירות בין עמודים בקומה א’ שתשמש דירה לפליטים רווקים, והבנין קיבל את חזותו הנוכחית לפי תכניתו של שמואל דב חיים, ובאישור בן-סירא.

ההקפדה של הרשויות על עידוני הקומפוזיציות הארכיטקטוניות נראית בתיקונים שנעשו, להגשות לבנין ברח’ המלך ג’ורג’ (הכרמל) פינת סמטה אלמונית, בנושא עיצוב הפרגולה, הגגונים והמרפסות. אולם המימוש בפועל היה רחוק מזה, והאדיקות לסגנון הבינלאומי הביאה לכמה מוטציות סגנוניות.

המקרה של סמטה פלונית מדגים בזעיר ענפין את התהליך הכולל של צמיחת המירקם הבנוי והאיפיונים האדריכליים של העיר תל אביב. לבתים החד קומתיים הקטנים, נוספה קומה בשנת 1933 והם חוברו ע”י חדר מדרגות. התכניות עברו מספר גלגולים עד שהבנין קיבל אפיון בינלאומי בולט. הבנין בפינת המלך ג’ורג’, התחיל כבנין אופייני למתחם הסמטה, בתכנון האדר’ צ’רנר. בשנת 1934 אושרה תכניתו של צ’רנר  לתוספת קומה, שכללה הריסה חלקית של הבנין הישן  ותוספת עד לסמטה אלמונית בסגנון הבינלאומי. בשנת 1939 הוצעה ע”י אדר’ כשדן תכנית להפיכת הסימטה לפסג’ חנויות, והסוואת החזיתות לסגנון בינלאומי מובהק, השמחה על כך שהתכנית לא מומשה ובניני הסמטה ניצלו, מוגזמת אולי כי במקום השביל המחבר לרח’ בעלי מלאכה שלא בוצע, צמח בנין קבלני גבוה.

מוטציה סיגנונית נוספת אפשר לזהות בבית לדרבגר-אכסלרוד-טג’ר, ברח’ בלפור 1 פינת רח’ אלנבי.  תחילתו כבנין דו קומתי, הכולל קומה מסחרית, בתכנון אדר’ צוקרמן משנת 1924. בשנת 1928 נוספה קומה שלישית עם איפיונים תנכיים. ב1936- הוגשה תכנית של אדר’ לוסטיג לתוספת בנין ברח’ בלפור. התכנית המקורית השלימה את הקומה השלישית, והחזית הבינלאומית קיבלה ביטוי באגף החדש בלבד. בסופו של דבר בוצע תהליך הסוואה לבנין כולו, כולל ביצוע טיח וואשפוץ על המעקות המסורגים והארקר האקלקטי. מענין שהדגם היפואי של החזית המסחרית עם הקשתות השטוחות נשארה כפי שהיא אומצה ע”י ת”א, וניתן לזהותה בבנינים רבים ברח’ הרצל ואלנבי. לאחרונה הוסרו המעקות והארקר והבנין קיבל הסוואה מושלמת. בבית לדרברג שבפינת אלנבי שד’ רוטשילד, ניתן לראות כיצד היה נראה בנין ללא הסוואה.

תהליך דומה  עבר גם מלון גינוסר (בן נחום), שתוכנן ע”י האדר’ מגידוביץ’ בשנת 1921. בשנים 1934-1936 התפתח תהליך תכנוני לתוספת בניה בחזית שד’ רוטשילד, תוספת שחסמה את החזית האוורירית של הארקדה. התכנית של ברזילי והאוסמן, שאושרה ביולי 1936, פשטה כל אלמנט קישוטי מהבנין לבד מפאוויליון הגג. בספטמבר 1936 הוגשה תכנית לביטול הקשתות בקומת הקרקע, ובמסגרתה נדרשו הוספת אלמנטים קומפוזיציוניים אופייניים לסגנון הבינלאומי בבנין כולו- קרניז אופקי לאורך הבנין, וגזוזטרה שמדגישה קומפוזיציה א-סימטרית, ביחד עם מיקום אלמנט העליה לבית הקפה.

לעיוותים אלה, של אחד הסמלים של הסגנון האקלקטי, הייתה ודאי יד בהשרשת המוטציה הסגנונית, שהדים לה אנו מוצאים בבניינים חדשים בימינו, ואולי בצרוף עם המרפסות המדלגות יזכו להיקרא ברבות הימים “הסגנון הבינלאומי של תל אביב”.

מקרים אחרים של הכלאה סגנונית יצרו, מרצון או שלא מרצון, קומפוזיציות נפחיות מעניינות:

בשנת 1934 הוגשה ע”י אינג’ פן תכנית לתוספת אגף ושינויים בקומה המסחרית והגלריה לבניין בפינת נחלת בנימין וגרוזנברג, התכנית כללה הסוואת הבנין המקורי שנבנה ע”י אדר’ מגידוביץ’. ההסוואה לא מומשה, כנראה מטעמי תקציב, ולא מטעמי שימור או אסטטיקה, ובפועל מומשה מעטפת בינלאומית החובקת את הבנין האקלקטי, ויוצרת אמירה החורגת מהפתרון הפרקטי גרידא.

קומפוזיציה דומה, אולם מכוונת  נוצרה ע”י אדר’ גניה אוורבוך , בבית שילמן, ברח’ אחד העם 57. הבנין המקורי תוכנן ע”י אדר’ מגידוביץ’ בשנת 1931, כוילה חד קומתית, שנגזרה מתכנית של בנין בן שלוש קומות. בשנת 1933 נתאשרה תכנית שמתבססת חלקית על העקרונות שהופיעו בתכנית המקורית של מגידוביץ’, אולם יוצרת קומפוזיציה א-סימטרית עזה, שכמו שניתן לראות לא זכתה להערכה הראויה של המשפחה המתגוררת בבניין מספר דורות.

כדוגמא לנסיונות הבודדים של הכלאה מורכבת בין  הסגנונות, ניתן לראות  בבית אוסישקין, בפינת הרחובות אלנבי והירקון. אדר’ אלכסנדר לוי תכנן בשנת 1922 בית חלומות פנטסטי. ביוני 1933 תכנן אדר’ מינור תוספת קומה, עם ציטוטים מדויקים של הבנין המקורי, ושילוב של חלונות עגולים השאובים מיפו. האלמנטים הפנטסטיים של הגג האיפריאלי, המעקה המשונן והארקר האקספרסיבי מעוררים התנגדות, ובנובמבר 1933 מוגשת תכנית ממותנת. התוצאה היא בהחלט יצירה חדשה הכוללת בתוכה את הפנטסטי, והיפואי  בתוך הנפח הגיאומטרי הנקי, שהוא מסימני המודרניזם.  מיותר להזכיר שבנין זה קיבל בשנה האחרונה טיפול חדש, שאיננו מבטא נסיון מורכב כמו של מינור להתעמת עם הבעיה הארכיטקטונית והתרבותית.

הדוגמא האחרונה כורכת בהחלט את ההתפתחות ההיסטורית, החברתית והתרבותית של תל-אביב- בית דיזנגוף בשד’ רוטשילד 16. הבנין שנראה כתמצית הסגפנות הבינלאומית של more is less , התחיל כבית טיפוסי לאחוזת בית בשנת 1909. בתקופה זו היה עימות בין חזונו של עקיבא אריה וייס ל-”ניו-יורק של המזרח התיכון”, שבנה לעצמו בית בסגנון מזרחי פנטסטי עם גג מנסרד צרפתי, לבין חזונם של תושבי “פרבר הגנות”, שבחרו בדיזנגוף למנהיגם. בתהליך הגידול האופייני לעיר נוספה לבנין קומה שניה ע”י אדר’ הרשקוביץ’ בסגנון האקלקטי. במסגרת שינויים והרחבות בבנין שנעשו בשנת 1931, נסגרו המרפסות ובחזית מופיע אלמנט של פס חלונות צר, שהוביל לתכנית הנקיה של אדר’ קרל רובין מ- 1934. מגדל השעון שתוכנן בצד הבנין לא מומש מעולם. האם ניתן לראות בכך נבואה לעתיד, שאלמנט ארכיטקטוני משמעותי כל כך הוא תוצאה של סגירת מרפסות? בשנת 1936 סיים הבנין את גילגוליו הארכיטקטוניים, אך בית ראש העיר הפך למוזיאון אומנות, שבו הוכרזה מדינת ישראל. היום הבניין משמש מוזיאון התנ”ך, ורק המבואה שלו מיוחדת לתולדות העיר תל-אביב.

סממנים יחידים לאינטגרציה סגנונית ותרבותית, ניתן לגלות, על דרך הניגוד, בין המסה הבנויה של הקוביות הגיאומטריות הנקיות, שנולדו במערב, לבין הדקלים והצברים, סמלי המזרח, שהאדריכלים דאגו לשלב בחזיתות הבנינים, אפילו בשרטוטי ההגשה.

הכוראוגרפיה בין האורגני הכאוטי לבין הגיאומטרי הפונקציונלי, מתחדשת כל יום, ומסתיימת עם שקיעת החמה בניצחון הקוביה.